מאת: ירון אדלשטיין
לאורך השנים הלך והתחדד בעיני הקשר החזק שבין שיקופים בתיאטרון פלייבק ובין אקט החלימה. בשני המרחבים הללו האפקט החזק והעמוק ביותר נוצר מתוך מיזוג שבין חומרי היומיום לבין עולם של דימויים.
בחלומות הלילה התת מודע שלנו מייצר לרוב חיבורים מפתיעים בין מאורעות שהתרחשו לאחרונה בחיינו הפרטיים לבין התרחשויות פלאיות, מוזרות, לא מציאותיות וגדולות מהחיים. למשל – זוג שכנים שפגשתי במעלית אמש ובקושי החלפנו מילה פתאום שבים אלי בחלומי רק שהפעם אני ערום ומבויש מולם, או לחילופין המעלית משייטת לה בשמיים ואנחנו חולקים יחדיו חווית תעופה מסעירה וסוחפת. החיבור שבין התוכן "האמיתי" מחיינו לבין הדימוי העל-טבעי, הארכיטיפי, הוא זה שיוצר ולעיתים חושף בפני המודע שלנו אמיתות פסיכולוגיות עמוקות.
בתיאטרון הפלייבק, באופן דומה, המרחב הבימתי הופך למרחב של "תיאטרון חלום" - שבו תכנים מתוך הסיפור האישי שסופר חוזרים אל המספר ואל הקהל על ידי השחקנים, אבל הפעם כשהם מחוברים לדימוי.
נשאלת השאלה – כיצד השחקנים בתיאטרון פלייבק יודעים לזהות ולפענח מהם הדימויים שחבויים בסיפור האישי? ישנן שלוש אפשרויות לכך:
האפשרות הראשונה היא שהשחקן עצמו מחבר דימוי לתוכן מתוך הסיפור. למשל, מספרת שסיפרה שבן זוגה נפרד ממנה באופן כואב ומפתיע, עשויה להעלות בעיני רוחו של אחד המאלתרים דימוי של אדמה שלפתע רועדת ונסדקת תחת רגליה.
אפשרות שנייה היא שהמספר עצמו מעלה דימוי, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא, למשל אם אותה מספרת תתאר את אקט הפרידה של בן הזוג ותציין ש-"הרגשתי ממש כאילו שהוא לא רואה אותי באותו רגע" – זה דימוי שהשחקנים מוזמנים לעבוד איתו בשיקוף וליצור רגע בימתי שבו דמות המספרת הופכת לרואה ואינה נראית, לשקופה, בעיני בן הזוג.
אפשרות שלישית היא ששחקני הפלייבק יזהו דימויים שטמונים ושגורים בשפה. אם המספרת מהדוגמה הנוכחית תציין ש-"נשבר לה הלב", אז השחקנים בפירוש יכולים להציג סצנה שבה המספרת ניגשת לחנות לתיקון לבבות כשהיא נושאת את שני חלקי ליבה השבור.
השלב הבא, לאחר שזיהינו מה הם הדימויים, היא איך לתרגם אותם לבמה. על כך במאמר הבא.
Comments