מאת: בועז דבי
פעמים רבות אנחנו נשאלים לגבי איך אנחנו מתאמנים. באמת איך אפשר להתאמן להציג משהו שאנחנו לא יודעים מהו? מבין כל הכישורים הדרושים, מעבר לדמיון, הומור וספונטניות, השריר המרכזי ביותר עבור שחקן תיאטרון הפלייבק בעיני הוא הקשבה. מודעות תמידית לשאלה מרכזית אחת –
מהו הסיפור המסופר כרגע?
המוח האנושי פועל לפי סיפורים. סיפורים מניעים אותנו. בכל תמונה ורגע שנראה ונחווה ננסה להרכיב את הסיפור המתרחש, ונכיל אותו ישירות על עצמנו. "...הנה מגיע מישהו, האם הוא הולך לסכן אותי?" או- "...זו הבחורה הכי יפה שראיתי, יתכן שאני מוצא חן בעיניה?"
תמונות שואבות אותנו מיידית לתוך סיפור. מותח, מסתורי, מפחיד או מצחיק. אנחנו עושים את זה כבר בצורה לא מודעת. במחשבות שלנו, בחלומות שלנו. ככה העולם מתקשר איתנו. דרך סיפורים. פרסומות, שירים, כתבות, פוסטים. אנחנו מוקפים בסטוריטלרז. אנשים מוכרים לנו סיפורים ואנחנו צורכים אותם. זה אפילו קורה כרגע. אני מספר לכם סיפור על תיאורית קונספירציה של עולם הנשלט על ידי סיפורים ואתם קוראים את זה. האם זה מעניין אתכם? זה מעניין אתכם אם זה רלבנטי לחיים שלכם. כנראה שזה רלבנטי.
העבודה היא סביב המודעות לסיפור.
האימון הגדול של שחקן הפלייבק הוא ב"להיות מודע". לנסות לתפוס את כל הסיפורים שקורים כרגע. ולהציג אותם. ככה אתה יכול לאפשר לקהל לבחור בעצמו.
"...אוקי, זה הסיפור שסיפרתי כרגע. האם אני ממשיך לספר אותו? האם ניתן לספר את זה בצורה אחרת? אולי זו רק הגרסא הראשונה של הסיפור הזה? אולי אפשר גם לשכתב?"
התשובה היא שכן. אפשר לשכתב, ואז מומלץ לשמור את הסיפור המשוכתב תחת שם חדש שלא נתבלבל. זהו הסיפור החדש שלנו.

Comments